האם מערכת החינוך הישראלית מצליחה באמת להעניק לכל ילדי המדינה בסיס ידע וערכים משותף?
פרופ' עינת הד-מצויינים וד"ר ענת שאולי ממוסד שמואל נאמן מציגות את ממצאי הדוח העוסק במכנה המשותף של מערכת החינוך הציבורית. המחקר בוחן את המשותף והפערים בין ארבעת המגזרים – ממלכתי, ממלכתי־דתי, ערבי וחרדי – ומצביע על פער בין הצהרות המדינה על שותפות ולכידות (דה־יורה) לבין המציאות בפועל (דה־פקטו).
החוקרות משתמשות ב״משל התינוקות״ כדי להמחיש את הפער בין אחריות המדינה לאזרחיה בהיוולדם, הבא לידי ביטוי ב"חיתול אחיד" שניתן להם בבית התינוקות, לבין התפוררות המכנה המשותף בשלבים מתקדמים יותר של חייהם – במערכת החינוך.
המחקר מדגיש את המחסור החמור בנתונים על הידע הממשי של תלמידים במגזרים מסוימים, בעיקר החרדי. החוקרות דנות בהזדמנויות הלימוד הפתוחות לתלמידים בזרמי החינוך השונים. כדוגמה, מוצג מקצוע האזרחות שהוא המקצוע היחיד המוגדר פורמלית כמשותף לכלל המגזרים (מלבד מתמטיקה ואנגלית), בו קיימת גמישות רחבה המאפשרת הימנעות מעיסוק בשסעים חברתיים מרכזיים.
לסיכום, במבט לעתיד, החוקרות מציעות לאמץ מודלים בינלאומיים המשלבים תוכנית ליבה מרכזית עם מנגנוני הערכה אחידים – ככלי לקידום שוויון הזדמנויות ולכידות חברתית.